החלטה בתיק בש"פ 3520/04

1.        בפני בקשה להארכת מעצר של המשיב מעבר לתשעה חודשים, על פי סעיף 62 לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996. בית המשפט התבקש להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים, החל מיום 23.4.04, או עד למתן פסק דין בת"פ 1108/03 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הכל לפי המוקדם.

2.        ביום 23.7.03 הוגש נגד המשיב (ואחרים) כתב אישום המייחס לו עבירות של שידול לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח, ונשיאת נשק שלא כדין. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב תיווך בין גורמים אשר היו מעונינים בביצוע מעשה רצח לבין עבריינים אשר היו מוכנים להוציאו לפועל. שניים מן הנאשמים הנוספים בפרשה הורשעו על פי הודאתם ועתידים להעיד נגד המשיב. המדינה חזרה בה מהאישומים שהוגשו כנגד אחד הנאשמים.

3.        ביום 19.8.03, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מודריק) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר על החלטה זו. הערר נדון בפני ונדחה. קבעתי כי מסוכנותו של המשיב איננה ניתנת להסרה באמצעות חלופת מעצר.

4.        ביום 25.9.08 הוקרא כתב האישום. ביום 26.11.03 הגיש המשיב את תגובתו לבית המשפט. באותו מועד נקבעו חמישה מועדי הוכחות בתיק, רובם לאחר חלוף תשעה חודשי המעצר:  ב-25.5.04, 1.6.04, 2.6.04, 9.6.04, ו-13.6.04. הפרקליטות ביקשה כי בית המשפט יקבע מועדים מוקדמים יותר, אך בקשה זו נדחתה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי על שולחנו תיקים רבים, ולכן "אין ביומננו מועדים מוקדמים יותר".

5.        נוכח החלטה אחרונה זו, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לעוצרו עד לתום ההליכים. בקשה זו נדחתה ביום 7.1.04, בית המשפט המחזוי ציין בהחלטתו:

"... אין זה התיק הראשון שבו כבר בשלב זה ניתן לצפות שסיום המשפט יהיה לאחר חלוף אותם תשעה חודשים שקבע המחוקק, אך דומני שמקרה זה הוא מסוג המקרים שבו האינטרס הציבורי, מחייב את דחיית בקשתו של המבקש משום המסוכנות הרבה הנשקפת ממעשיו והתנהגותו ...."

6.        נאשם אחר בפרשה זו ערר על החלטה לעוצרו. הדיון התברר בפני ודחיתי את הדיון בערר כדי שייעשה ניסיון לקבוע מועדים נוספים, וכך נעשה. נקבעו תאריכים נוספים, אך חלקם בוטל בדיעבד, בשל אילוצים שונים של המערכת. כרגע קבועים עוד שני מועדים לשמיעת הראיות. להערכת התביעה נחוצים 2 מועדים נוספים לשם סיום פרשת התביעה. הסניגור, עו"ד ברזילי חולק על ההערכה האמורה מכל וכל.

7.        אכן, קצב שמיעתו של משפט זה אינו מניח את הדעת. בית המשפט המחוזי מתמודד יום יום עם בעיה של "שמיכה קצרה": אם ימשוך אותה לכיוון הכתפיים ייחשפו הרגלים, ולהיפך. מונחים בפני בית המשפט תיקים רבים בהם נמצאים נאשמים במעצר ממושך, והוא מנסה "לתמרן" בין כולם, ודוחה לעתים עניין דחוף כשלעצמו מפני עניין דחוף ממנו. בעיה ידועה זו מצריכה פתרון מערכתי ו"טיפול שורש". חלק מהטיפול הנדרש הוא "סינון" התיקים בהם מתבקש מעצר עד לסיום ההליכים באופן שמערכת המשפט תוכל לתת טיפול יעיל יותר, ותוך זמן סביר יותר, לאותם תיקים בהם "עוצמת" ההכרח במעצר גבוהה במיוחד.

8.        על פן אחר של הטיפול בבעיה הנזכרת עמד השופט מצא בהחלטתו בבש"פ 2872/04 מ"י נ' איטח ואח' (טרם פורסם), החלטה בה החליט להאריך בשנית את מעצרם של שלושה משיבים, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996:

". . . סניגורם של המשיבים 2-1 הלין בטיעונו לפניי על התמשכות המשפט. יפה היה לה לטענה זו אלמלא הושמעה. בהחלטתה להאריך את מעצרם של המשיבים לראשונה ציינה חברתי, השופטת ביניש, כי 'בית-משפט השלום היה נכון לשמוע את התיק גם בתקופת הפגרה והציע עשרות מועדים אפשריים, אך הסניגורים התנגדו לקיום הדיון בתקופת הפגרה ודחו עשרות מועדים מוצעים בנימוק של עומס רב על יומנם'. מדברים אלה השתמעה ביקורת על עמדת הסניגורים, שלא עשו ככל שהיו מצווים לעשות במטרה לסייע לבית-המשפט לקדם את המשך שמיעתו וסיומו של ההליך. והנה, חרף הביקורת המרומזת על עמדתם, בישיבת התזכורת שקיים בית-משפט השלום (כעשרה ימים בלבד לאחר מועד פרסומה של ההחלטה האמורה), שבו הסניגורים ודחו את הצעת בית-המשפט להועיד לבירור המשפט מועדים נוספים, במטרה לקדם את האפשרות לסיימו במועד קרוב ככל האפשר.

5.    בנסיבות שתוארו אין הסניגורים ראויים להישמע בביקורת על קצב ניהולו של המשפט. אם יש מקום לבקר את בית-משפט השלום, הרי זה רק על כך שבבואו לקבוע מועדים נוספים לבירורו של המשפט, גילה התחשבות בלתי-מוגבלת בנוחותם ובמצב יומניהם של הסניגורים. תיאום מועדים עם פרקליטי הצדדים הוא מהלך יפה ומקובל. הוא מתחשב ברצונותיהם של באי-כוח הצדדים ואף מספק ערובה מסוימת למניעת תקלות. אבל אסור שנכונות בית-המשפט לתאם את מועדי הבירור עם באי-כוח הצדדים תעביר לידיהם את מלוא השליטה בזמני הבירור ותשלול מבית-המשפט את היכולת למלא את חובתו להחשת שמיעת משפטם של נאשמים הנתונים במעצר עד תום ההליכים. נוסח החלטת השופטת המלומדת, בישיבת התזכורת שקוימה לפניה ביום 4.1.04, צוטט בבקשה שלפניי. מהחלטה זו עולה, כי השופטת הציעה לצדדים את כל ימי חודש פברואר (למעט ימים ספורים שבהם נקבעו לפניה תיקים אחרים) וכן את כל המחצית הראשונה של חודש מארס, אלא שהסניגורים דחו את כל המועדים המוצעים בטענה כי אינם מתאימים ליומניהם. אני סבור, כי בנסיבות אלו הייתה השופטת המלומדת מיטיבה לעשות אילו קבעה מועדים אחדים להמשך הבירור, חרף היותם בלתי-מתאימים למי מהסניגורים. התארכות המשפט אך מעצימה את הצורך בקביעת מועדים, קרובים ככל האפשר, להמשך בירורו; בין במקום המועדים הקבועים לימים 22.4.04 ו-2.5.04 ובין, לפי הצורך, בנוסף להם. יואיל אפוא בית-משפט השלום לבחון את יומנו. ככל שימצא אפשרות להקצות לבירור המשפט מועדים נוספים במהלך חודש אפריל, יואיל לעשות כן; ככל האפשר בתיאום עם באי-כוח הצדדים, אך אם יתברר כי ניסיונו לתאם מועדים מוביל אותו שוב למבוי סתום - אף שלא בתיאום עמם."

9.        שני העניינים שהזכרתי יכולים להקטין במידת-מה את היקפה של הבעיה אולם פתרונה יבוא רק במסגרת "טיפול שורש" מערכתי: חזרה לקיום מצוות המחוקק בעניין שמיעת משפטים מיום ליום, או - למצער - כמה פעמים בשבוע. אכן, קשה לצפות משופטים לשמוע משפטים מיום ליום כאשר לוח המשפטים הקבוע בפניהם לטווח הארוך מלא, ועליהם למצוא בו "חורים" כדי לתת שירותי משפט לכל הנאשמים העצורים. כדי לעמוד במטלה של שמיעת משפטים מיום ליום יש להרכיב הרכבים שיומנם פנוי שיישמעו משפטים פליליים של נאשמים הנמצאים במעצר. ואולם בתי המשפט צריכים לתת שרות לכל, להליכים פליליים, אזרחיים ומינהליים כאחת, ואין הבור מתמלא מחולייתו. על הפתרון המערכתי לבעיה זו עמד השופט מצא בהחלטתו בבש"פ 7577/01 מדינת ישראל נ' שמש (לא פורסם):

". . . יש להצטער על התארכות משפטם של המשיבים. אלא שהתארכות זאת - בכך מודים גם הסניגורים - הינה פועל-יוצא מחוסר היחס הקיים בין מספר האישומים בפשעים חמורים, בהם אין מנוס ממעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים, לבין מספר השופטים והפרקליטים שעליהם מוטל לשאת בנטל . . . לתיקון המצב הקיים דרוש, בכל הכבוד, פתרון מערכתי, שיתבטא בהגדלת מספר השופטים והפרקליטים. כל עוד אין פתרון זה מיושם נדרש בית-משפט זה לעסוק, מדי חודש, בעשרות בקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, המוגשות לו על-ידי פרקליטות המדינה. חרף היותנו ערים לאילוצים הקשים שבתי המשפט המחוזיים נאלצים לפעול בהם, אנו בוחנים כל בקשה לאור העיקרון שהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים מהווה חריג לכלל, וכי בהיעדר שיקולים כבדי-משקל המחייבים את המשך המעצר, יש לשחרר את הנאשם ממעצרו. דא עקא שאחת מתוצאות הלוואי של ריבוי המקרים היא, שבאיזון בין כיבוד זכותו של נאשם שמשפטו טרם הסתיים להשתחרר ממעצרו, לבין הסיכונים הכרוכים בשחרורו ממעצר, מתרבים גם המקרים החריגים שבהם אין בית המשפט רואה מנוס מהארכת המעצר . . ."

10.      ענייננו אנו נופל במסגרת המקרים בהם עוצמת ההכרח במעצר גבוהה במיוחד, ואין מנוס מהארכתו. על המסוכנות הרבה של המשיב עמדתי בהחלטה הדוחה את הערר על מעצרו, בה אימצתי את קביעת הערכאה הראשונה: "המסוכנות הטבועה בארובס אינה ניתנת להסרה באמצעות חלופת מעצר". זו דעתי גם היום, גם בשים לב להתמשכות המשפט.

11.      על כן, נעתרת אני לבקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים שתחילתם ב-23.4.2004.

           ניתנה היום,‏‏‏‏כ' אייר, תשס"ד (11.5.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: